<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער ששי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כל הכלים שנשתמש בהן ישראל ביין קודם שהוכשרו, היין אסור בשתיה ומותר בהנאה, דתנן בפרק אין מעמידין נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בתוכן, אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין אסורן איסור הנאה. ותניא (ל"ג, א') הדרדורין והרוקבאות של גוים ויין ישראל כנוס בהן, אסור בשתיה ומותר בהנאה. ומסתברא, שאם יש בתוכו מים כדי שתהא קליפת הכלי מתבטלת בתוכן לפי שיעור אחד בששה, מותר אפילו בשתיה, דהא קיימא לן כמאן דאמר רואין את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו מים רבין עליו ומבטלים אותו, והילכך לפי מה שכתבנו שאין בו איסור אלא כדי קליפה, ואפילו לכשאתה אוסר כל הקליפות כאלו הן יין, הרי כתבנו למעלה בשם רבנו יצחק ז"ל, שהיין נותן טעם לפגם בתוך ששה חלקי מים.
<h2>דף לג.</h2>
שנינו בברייתא בפרק אין מעמידין נודות הגוים גרודין מותרין, חדשים זפותין אסורין. כך היא הגירסא הנכונה, וזו היא גרסתן של ר"ש ור"ת [אחיו] ז"ל. ובההיא שמעתא גופה גרסינן באידך ברייתא, קנקנים חדשים מותרין, ישנים או מזופתין אסורין, כלומר ישנים אע"פ שאינן מזופתין, או חדשים מזופתין אסורין, ונודות אין מכניסן לקיום, אבל קנקנים מכניסן לקיום, והיינו דהוה סבור רב אחא בריה דרבא למימר [דיש] הפרש בדין הכשר מלוי וערוי, בין נודות לקנקנים, כדאמרינן התם (שם) סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר, הני מילי נודות אבל קנקנים לא, ובהדיא אמרינן בפרק השוכר דקנקנים הוי דבר שמכניסן לקיום, דתניא התם (ע"ד, ב') הגת והמחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בנגוב וחכמים אוסרין, ומודה ר' בקנקנים של גוים שהם אסורין, ומה הפרש בין זה לזה, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ופירושא דברייתא הכי, נודות הגוים אפילו מזופתין ואפילו ישנים כלומר שנתיישנו בתשמישן ביד גוי, גרודין מותרין כלומר אם גרד זפתן מותרין. ולא מותרין לגמרי קאמר, [ולומר] דאינן צריכין הכשר אחר [אלא השרת זפתן], אלא לומר שאם קלף זפתן, אינן צריכין מלוי וערוי שהוא הכשר גדול, אלא בשכשוך בעלמא סגי להו, כדין כל כלי שאינו מכניסו לקיום. וקמ"ל שאין זפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעים אם לא היו זפותין, ואין צריכין קילוף אלא מפני היין שנבלע בין הזפת ודפני הכלי. ותדע לך שאין הזפת מבליעו יותר, דתניא בפרק השוכר (שם) הגת והמחץ והמשפך של גוים, ר' מתיר בנגוב וחכמים אוסרין, ושל עץ ושל אבן ינגב, ואם היו זפותין אסורין. ואקשינן הגת והמחץ והמשפך של גוים, ר' מתיר בנגוב, והתנן של חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה, ואם איתא דעל ידי זפיתה בולעין טפי, מאי קושיא, שאני הכא שזפתן, וכדקתני אע"פ שקלף את הזפת, וההיא דר' בשאינן זפותין וכדקתני בשל עץ ושל אבן אם היו מזופתין אסורין, אלמא עד השתא בלא זפותין קא מיירי, אלא ודאי כדאמרן שאין זפתן מבליען יותר ממה שהיו בולעין בלא זפיתה. ואי קשיא לך הא דגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ד) אמר ר' בא כשהלך ר' עקיבא לזפיון, שאלון ליה, קנקנים במה היא טהרתן, אמר מזה למדתי עליהן, מה אם בשעה שאינן זפותות את מר מותרות, בשעה שהן זפותות ונקלף הזפת לא כל שכן, וכשבאתי אצל חברי אמרו לי על ידי זפת הן בולעות, דאלמא משמע לכאורה דכל כלי בולע טפי על ידי הזפת, וצריך הכשר גדול, נראה לי דהתם בקנקנים המכניסן לקיום מיירי, והכי פירושא דאינהו בעי מיניה קנקנים המכניסן לקיום, אם מזופתין ונקלף זפתן, במה תהיה טהרתן, ובחדשים קא בעו מיניה, ואמר להן מותרין לגמרי בלא שום הכשר, דהא לא נשתמשו בהן ביין כל עיקר, וסמכינן בהא אהכרת העין שלא נכנס בהן יין כלל, והכי קאמר להו, ומה אם בשעה שאינן מזופתות, אנו סומכין על הכרת העין שלא להצריכן שום הכשר, ואע"פ שאם [שמא] נשתמשו בהן לא היה שום דבר מפסיק, בין היין לקנקנים ובולעים הן בודאי, במזופתין ונקלף זפתן וניכר שלא נתנו בהן יין, לא כל שכן, שאפילו תמצא לומר שנתנו בהן יין, אין בהן איסור כל כך, שהרי זפתן מפסיק, וחוצץ ועומד בפני היין, וכשבא אצל חבריו אמרו לו, בשעת זפתן הן בולעות, לומר דבשעת זפיתה נותנין בהן יין, ובכי הא אין סומכין על הכרת העין, דודאי נכנס בהן יין וכיון שמכניסין אותן לקיום [אסורין], אבל שאינן זפותין מותרין, לפי שאינו ודאי שנתנו בהן יין, ואם נתנו בהן ניכר היה לעין. זהו שנראה לי בפרושו, ואילו היה דעת הירושלמי שעל ידי הזפיתה בולעין [הן] יותר, אין משגיחין בו לפי שאין שיטת גמרתנו הולכת כך וכמו שכתבנו.
ומיהו צריך לקלף זפתן ואע"פ שלא נתן בהן יין אלא פעם אחת, מפני שהיין נבלע בין הזפת ודפני הכלי, ואי נמי שהזפת בולע היין הרבה, והיינו דקתני חדשים מזופתין אסורין, כלומ' אפילו חדשים שלא נשתמש בהן יין אסורין, שעל ידי הזפיתה נאסרו בנתינת יין שבשעת זפיתה. ואסורין דקתני עד שיקלפם קאמר, ולא שצריך לקלף על כל פנים, שאילו רצה להכשירן על ידי מלוי וערוי כל שכן שהוכשרו, דלא עדיף קלוף והדחה, ממלוי וערוי, שהמים גם כן נבלעין מיד ומפליטין את היין שבזפת, ועוד דכבולעו על ידי זפת, כך פולטו בזפת, אבל חדשים שאינן מזופתין מותרין בלא הכשר כלל, ובלא הדחה שהרי ניכר לעין שלא נשתמש בהן יין כל עיקר. ואם תאמר אם הדבר כן שאין מכניסין את הנודות לקיום, תיקשי לך עובדא דבר עידי טייעא, דגרסינן התם (ל"ג, א') בר עידי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף, רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה, אתא שאיל בי מדרשא אמר ליה ר' ירמיה כך הורה ר' אמי הלכה למעשה, ממלאן ומערן מים שלשה ימים. ולמה הוצרכנו למלוי וערוי, בהדחה הוה סגי להו ככובי דאמראי, יש לומר דזפותים היו וכדי להצילן מידי קליפה אמרו [כן]. ואם תאמר עוד, אם כן מפני מה נחלקו על רבן גמליאל כל סיעתו, דגרסינן התם (ל"ב, א') הדרדורין והרוקבאות של גוים ויין ישראל כנוס בתוכן, אסור בשתיה ומותר בהנאה. העיד ר' שמעון בן גודע לפני סיעתו של רבן גמליאל, על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו, ולא הודו לו. ורוקבאות היינו נודות כדמתרגמינן חמת מים, רוקבא דמיא, ויש לומר דסיעתו סבורין דנודות מכניסן לקיום הן, ולפי זה קימא לן כרבן גמליאל, דמעשה רב ובנו נמי הודה לו, ושמא כל סיעתו, דהא מקשינן התם ולא הודו לו, ורמינהי יין הבא ברוקבאות של גוים אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד ר' שמעון גודא לפני בנו של רבן גמליאל, על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו והודה לו, ופרקינן מאי לא הודו לו דקאמר התם, כל סיעתו, אבל בנו מודה, ואיבעית אימא גודע לחוד וגודא לחוד, ולומר דגודע אמר לא הודו, וגודא אמר שאף סיעתו הודו לו, וכיון דלמר ולמר עשה בו רבן גמליאל מעשה, ושתה ממנו, ומר אמר הודו לו סיעתו, אע"ג דמר אמר לא הודו לו, מקבלין עדותו של גודא שאמר הודו לו, דבשל דבריהם הלך אחר המיקל, ודרדורין של עץ הרי הן כנודות של עור, ועל שניהם העידו ששתה רבן גמליאל יין הכנוס בתוכן, כלומר אחר שכשוך. ואלא מיהו אם הכניס בהן יין לקיום, או במקומות שמכניסין אותן לקיום, צריכין הן מלוי וערוי.
ולענין הכשרן של כלים, נמצא קצרן של דברים לפי מה שכתבנו, כלים בין של עור בין של עץ שאין מכניסן לקיום, ואין משתמשין בהן תדיר תדיר ככובי, משכשכן במים ודיין, וכן הדין לכוסות שאע"פ ששותין בהן תדיר, מכל מקום אין היין שוהא בהן תדיר, אלא ממלאן לפי שעה ושותה ומערן, והילכך בשכשוך בעלמא סגי להו ואפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי, ואם מזופתין וניכר שלא נכנס בהן יין כלל, מותרין בלא שום הכשר, כיון שאין דרכן עכשיו לתת בהן יין בשעת זפיתה, ואם ישנים קולף את הזפת ומשכשכן לאחר קליפה, ומותרין, ואם ממלאן ומערן, מותרין, אע"פ שלא קלף את הזפת. ואם כלים של חרס הם ואינן שועין באבר, אם היה תחלת תשמישן ביד ישראל, אם שהה בהן יין או מים זמן אחד ואפילו זמן מועט, אע"פ שנשתמש בהן גוי לאחר מיכן, מותרין בהדחה בעלמא, ואם זפותין צריך לקלף את הזפת או למלאות ולערות שלשה ימים, והיינו עובדא דבר עידי טייעא, ואם כוסות של חרס הן שאין היין שוהא בהן אלא ממלא ושותה לפי שעה, אם שתה בהן בתחלה ישראל פעם ראשונה ושניה, ואחר כך שתה בהן גוי מותרין בשכשוך בעלמא, אבל אם שתה בו הגוי בפעם הראשונה, או אפילו בשניה, צריך הכשר גדול ככלי שמכניסו לקיום, וכדעת הגאונים ז"ל. אבל מן השניה ואילך מותר. ואם היו שועין באבר אוכמי וחיוראי, ולית בהו קרטופני, אפי' היה תחלת תשמישן ביד גוי, מותרין בהדחה בעלמא, שהאבר ממיני המתכת הוא ומציל מלבלוע, וכל שכן כלי של מתכת, וכל שכן כלי זכוכית שאינו בולע כלל, ואם היו בהן קרטופני, הרי הן כשאר כלים שאינן שועין ואם היה תחלת תשמישן ביד גוי, צריכין הכשר גדול כמו שאמרנו. כלים שמכניסן לקיום בין שהיה תחלת תשמישן ביד גוי, בין שהיה תחלת תשמישן ביד ישראל, ואפי' עמדו ביד גוי בלא חותם ואפילו לפי שעה, הרי הן צריכין מלוי וערוי דאפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן [ולא שנא של עץ] ולא שנא של עור ולא שנא של חרס, ואפילו מזופתין אין צריך לקלף את הזפת דכל שהוא מערן, המים מפליטין את הכל. היו של מתכת [או של זכוכית], או שהיו של חרס והן שועין אוכמי וחיוראי, כיון שאין בהן קרטופני אין צריכין מלוי וערוי אלא דינן ככלים שאין מכניסין אותן לקיום, ובהדחה בעלמא סגי להו. אבטא דטייעי וכיוצא בהן מן הכלים שהיין שוהא בהן תדיר תדיר, אע"פ שאין מכניסין לקיום, הרי הן כמכניסו לקיום, בין שהיו של עץ בין של עור בין של חרס. כלים העשויין ממחפורת של צריף אסורין לעולם ואין להם שום טהרה בעולם, ויראה שאפילו בשאין מכניסן לקיום, ואפילו היה תחלת תשמישן ביד ישראל אסורין, דלעולם הן בולעין הרבה, שלא מצינו בהן חלוק, וסתם אמרו כלי נתר אין להם טהרה עולמית, והרי הן כחרס הדרייני. וכן הדין לכלי חרס השועין בזמן שהן ירוקין, והיה תחלת תשמישן ביד גוי, שהירוקין במחפורת של צריף הן שועין, ולפיכך הרי הן ככלים של מחפורת של צריף.
תניא קנקנים של גוים, חדשים מותרין, ישנים או מזופתים אסורים, סתם קנקנים שדברו חכמים בכל מקום של חרס הן. וכבר פירשנו דקנקנים מכניסין אותן לקיום, ולפיכך שנו דאם חדשים הן, שניכר לעין שלא הכניסו בהן יין, מותרין, לומר שסומכין בהם על מראית העין. ודוקא בשל זפתן גוי, אבל זפותין אסורים, או מפני שבשעה שזופתן נותן לתוכן יין, או מפני שאין ניכר היטב אם נתן לתוכו יין לאחר מיכן אם לאו, וכן ישנים אע"פ שאינן זפותין, אסורין, וישנים קרי להו כל שנשתמש בהן הגוי ביין ואפילו פעם אחת, דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהן רבנן, כדאיתא בשילהי פרק השוכר (ע"ד, ב'). ובשם רבינו יצחק הזקן ז"ל אמרו, דבימים ההם היו רגילין לתת בהן יין בשעת זפיתה, ולפיכך אינו ניכר אם נתן בהן יין אחר כך פעם אחת אם לאו, אבל עכשיו שאין נותנין בהן יין בשעת זפיתה, אם היה נותן בהן יין לאחר זפיתה היה ניכר. ולפיכך הלוקח בראלש מזופתין, אם רואה זפתן מצהיב וניכר לו שלא נתן בהן הגוי יין, מותרין בלא שום הכשר. ואם תאמר אחר שאמרנו שהקנקנים שאמרו [חכמים] של חרס הן, למה לי דנקט קנקנים שמכניסן לקיום, אפילו כל שאר הכלים של חרס שאין מכניסין אותן לקיום, אם היה תחלת תשמישן על ידי גוי אסורין, וצריכין הכשר גדול כמכניסן לקיום, לפי שהוא בולע הרבה בתחלת תשמישו, וכן דעת הגאונים ז"ל, וכמו שאני עתיד לכתוב, יש לומר דהכא להודיעך כח דהתירא נקט קנקנים, ולומר שאפילו במכניסן לקיום דאיכא תרתי לריעותא, חדא דהן של חרס, ועוד שמכניסן לקיום, אפי' הכי יש להן הכשר במלוי וערוי, וכדקתני סופא דברייתא כיצד, גוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן מים, גוי נותן לתוכן יין, וישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש, ופירש"י ז"ל ישראל נותן לתוכן מים שלשה ימים ומערן מעת לעת ומותרין, וגוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ומותרין. ונראין דבריו, מדאמרינן התם בסמוך (שם, ב') ציר שורף אור לא כל שכן, דאלמא נותן לתוכן ציר או מוריס דקתני, להכשירן קאמר, ודכותה נמי הא דקתני ישראל נותן לתוכן מים להכשירן קאמר. אלא דקשיא לי קצת שאילו כן הוה ליה לפרושי, נותן לתוכן מים שלשה פעמים, ועוד דכיון דכאיל ותני נותן לתוכן [מים או נותן לתוכן] ציר ומורייס, אם בהכשרן של קנקנים קא מיירי, יש במשמע שנתינת מים כנתינת ציר, ובודאי בנתינת ציר אין צריך שלשה ימים, ולמלאות ולערות, והיאך כלל ושנה סתם שני הכשרין שאין ענינם וזמנם שוה, ולא דומה זה לזה כלל, ולא פירש, ונראה לי דברייתא תרתי קתני, תנא נותן לתוכן מים לאשמועינן שמותר להשתמש בהן במשקה ואע"פ שהמשקין שנותן לתוכן מפליטין את היין שבתוכן, ומתערבת אותה פליטה במשקין, אינו חושש. ואחר כך השמיענו שאם נתן לתוכן ציר או מורייס, שוב אינו חושש לאיסור אותן כלים, ונותן לתוכן יין כל זמן שירצה, שכבר הוכשרו ואע"פ שלא נתן בהם ציר או מורייס אלא לפי שעה, והיינו נמי דפלגינהו ותני להו, דאי לא, ליערבינהו וליתנינהו, גוי נותן לתוכן יין, וישראל נותן לתוכם מים או ציר או מורייס, ואינו חושש.
ומכל מקום אסורין דקתני בכל מקום, לאו אסורין לעולם קאמר, אלא עד שימלאם ויערם אם הם כלים שמכניסין לקיום, ואם כלים שאין מכניסן לקיום, אם זפותין מקלף זיפתן ומשכשכן כמו שאמרנו, ואם אינן זפותין, משכשכן במים ודיין. דגרסינן התם (ל"ג, ב') דבי פרזק רופילא אנס ההוא כובא מפמבדיתא, מלנהו חמרא ואהדרינהו ניהלייהו, אתו ושיילו לרב יהודה אמר להו הוי דבר שאין מכניסו לקיום, וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש, ואין הפרש בדבר זה בין שהיה תחלת תשמישן על ידי ישראל ובין שהיה תחלת תשמישן על ידי גוי. ומיהו דוקא בכלי עור וכלי עץ, אבל בשל חרס אפילו אין מכניסו לקיום, כל שתחלת תשמישו על ידי גוי צריך הכשר גדול כמכניסו לקיום, לפי שהחרס בתחלת תשמישו בולע הרבה, והיינו דגרסינן התם (ל"ג, ב') כסי, רב איתי אסר ורב אשי שרי, ופירש הרב אלפסי ז"ל כסי דפחרא ששתה בהן הגוי בתחלת תשמישן, ואמרינן עלה פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שניה, ואיכא דאמרי פעם ראשונה ושניה, כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שלישית, והלכתא פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר. פירוש כששתה הגוי פעם ראשונה שבתחלת תשמישן, וכן בשניה כגון ששתה בו ישראל פעם ראשונה, ובפעם שניה שתה בה הגוי, אסור עד שימלאנו ויערנו ככלי שמכניסו לקיום, לפי שבפעם הראשונה יבש הרבה ושואב הרבה, וכן בפעם השניה שעדיין אינו שבע מלבלוע בפעם אחת, אבל משניה ואילך כלומר אם שתה בו ישראל פעם ראשונה ושניה, ושתה בו הגוי בפעם השלישית, מותר, שכבר שבע ביד ישראל ומעתה אינו בולע [אלא] כשאר הכלים של עץ ושל עור שאין מכניסן לקיום, וכן דעת הגאונים ז"ל וכן פר"ח ז"ל.
ורת"ם [וכן] הר"ם במז"ל פירשו אי שתי בהו גוי והדיחוהו אחריו, בפעם ראשונה ושניה של הדחה אסור, דעדין צחצוחי היין עליו, אבל משניה ואילך מותר שכבר כלו צחצוחי היין. והביא רת"ם ז"ל ראיה מדתנן במסכת טהרות (תוספתא פ"ה, ה"ג) חרסן של זב ושל זבה, ראשון ושני טמא שלישי טהור, שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית. ובמגילת אסתר רבתי אמרו ודתיהם שונות מכל עם, שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו, ואם אדני המלך נגע בו שופכו, ולא עוד, אלא שמדיח הכוס שלשה פעמים. ואיפשר כן שצריך הדחה שלשה פעמים, וכן נהגו, אבל אין פירושם עולה בשמועה יפה, דאם כן היאך סתמו רב אשי ורב איתי כל כך לשונם, ואמרו כסי מר אסר ומר שרי, ומאן איירי עד השתא בשכשוכי כלים כמה פעמים צריך, עד שאמרו הם סתמא כסי מר אסר ומר שרי, ועוד מאי קאמר בתר הכי אי שתי בהו גוי פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסור, דאטו עד השתא לאו בששתה בהו [הגוי] איירינן, דאיצטריך השתא למימר אי שתי בהו גוי, ועוד אי בהכשרן קא מיירי מאי אריא דאמרינן ליה בכסי, ולא אמרו גבי חצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי, דאמר רב פפא משכשכן במים, התם הוה להו למימר פעם ראשונה ושניה רב איתי אסר ורב אשי שרי, אלא ודאי פירושן של גאונים ז"ל עיקר, ועליהם יש לסמוך שקבלתם תורה היא. ואם תאמר אם כן תיקשי לן דרב פפא, דגרסינן התם (שם) אמר רב פפא הני חצבי שחימי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא, וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש, ואמר רב פפא הני פתואתא דבי מכסי, דבר שאין מכניסו לקיום הוא, יש מי שפירש דהתם בשהיה תחלת תשמישן על ידי ישראל, ואינו מחוור בעיני, חדא דלמה ליה למימר הני חצבי שחימי ופתואתא [דבי מכסי, לימא חצבי ופתואתא] דבר שאין מכניסו לקיום הוא, ועוד דמדקאמר חצבי שחימי דארמאי, משמע דתחלת תשמישן ביד ארמאי הות, ועל כן נראה לי דחרסן של אלו קשה ועפרן אינו בולע הרבה, ואינן כשאר כלי חרס, ולפיכך אפילו תחלת תשמישן ביד גוים, הרי הן ככלי עץ. ועל כן נראית לי עיקר [מקצת] נוסחאות שמצאתי, דגרסי הני חצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא, ודבר שאין מכניסו לקיום הוא, משכשכו במים ואינו חושש. וכן נמי פתואתא דבי מכסי מהאי טעמא נמי הוא. ומכל מקום נראה לי, דדין זה שאמרו בכסי פעם ראשונה ושניה אסור, לא אמרו אלא בכסי בלבד לפי שאין היין משתהא שם, אלא לפי שעה נותן בו יין ושותהו מיד ומערו, ולפיכך אין הכוס יכול לבלוע די ספקו בפעם אחת, אבל בשאר כלים שמשתהא בו היין קצת כל שהיה תחלת תשמישו על ידי ישראל, אפילו בפעם אחת, מותר, שבאותו פעם שאב כל צרכו ושבע והיינו דנקטי לה בכסי.
כל הכלים אם בא להשתמש בהן בשאר משקין קודם שהוכשרו, מותר, ובלבד שידיח תחלה לכלוכי היין שעל פני הכלים, דתניא קנקנים של גוים, גוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן מים, גוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש, ואוקימנא בגמרא אפילו לכתחלה. ואיבעיא להו (שם, ב') מהו ליתן לתוכו שכר, רב נחמן ורב יהודה אסרי רבא שרי. והלכתא כרבא, דגרסינן התם (שם) רב יצחק בריה דרב יהודה שרא לרב חייא בריה [דרב] יצחק למירמא ביה שיכרא, [אזל] רמא ביה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא, אמר אקראי בעלמא הוא.
<h2>דף לג:</h2>
קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי, והלכתא כמאן דאסר. דכיון שמשים הגחלים מבפנים, חאיס דילמא פקען ולא משהא להו בגווייהו כל צרכו. וכתב הרב בעל התרומה ז"ל בשם רבינו יצחק זצ"ל, שאם עשה אש מבפנים כל כך שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ, אז חשוב כמו הגעלה. ולדידי קשיא לי דאם כן היאך שנו סתם, קנסא חד שרי וחד אסר והלכתא כמאן דאסר, ולא פליג בין נתחמם כל כך ללא נתחמם כל כך, ופסיק כמאן דאסר, אלא ודאי סתמן של דברים משמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי אסור, גזירה דילמא חאיס עלייהו דילמא פקען. וכענין שאמרו בזבחים פרק דם חטאת גמרא אחד שבשל בו (צ"ה, ב') וכן בפרק כל שעה בפסחים (ל', ב'). ואיפשר שהוא ז"ל מפרש דאמילתיה דרב אשי קיימי, דאמר לא תימא דנתרא אלא כיון דרפאי אע"ג דלא נתר, ועלה פליגי רב אחא ורבינא, אי רפיא איהו בקינסא מבפנים אי מהני או לא, וחד שרי ברפוי על ידי קנסא, [וחד אסר ברפוי על ידי קנסא] אבל היסק גמור מבפנים כל שכן דמועיל ושפיר דמי. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, וזה לשונו קנסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו, והילכתא כמאן דאסר, דלא דמי להחזירו לכבשן דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבנו, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתן נושרת ע"כ. ולפי דבריהם נקל ביין נסך לפי שהוא נבלע בצונן, וכמו שכתבתי למעלה בבית התערובת, בענין כלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות. ומתוך דברי רבינו יצחק ז"ל שאמ' דלא גרע מהגעלה, אנו למדין דסבירא ליה דהגעלה בכלי חרס מהניא לגבי יין נסך. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא מצינו הגעלה לכלי חרס אלא [מלוי] וערוי ונגוב והדחה. ומיהו כלי חרס המוכשר בהדחה, אז ודאי סגי ליה בהגעלה, ודבר ברור הוא דהגעלה אפילו בכלי חרס, טפי עדיפא מהדחה, אבל כל שצריך ערוי ונגוב, הגעלה אינה מתירתו, אבל כלי עץ אפילו מכניסו לקיום, ניתרין בהגעלה ובכלי ראשון, שאין הכשר לכלי עץ גדול מן ההגעלה, אבל לשפוך עליו מים רותחין, אם הוא כלי שמכניסו לקיום, מסתברא דלא סגי להו בהכי, דככלי שתשמישו בכלי ראשון הוא, וצריך הגעלה בראשון. ואף כלים שאין מכניסן לקיום אלא שנשתמש בהן ביין הרבה, כגון גת וכליו דבעו נגוב, אפשר דלא סגי להו בדרך הגעלה, אלא בהגעלת כלי ראשון ולא בכלי שני ולא בשפיכת מים רותחין עליהן. וכן כתב ר"ח ז"ל נעוה ארתחו, פירשו נעוה יקב, כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא בריתוח על ידי האור, הא נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל. ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל. והרב בעל התרומה ז"ל כתב דבערוי מים רותחין עליהן שרי, ואפילו בכלים המכניסן לקיום. וכן אמרו משמו של רת"ם ז"ל דערוי כלי ראשון, ככלי ראשון. ואפילו קערה שנתנוה בכלי ראשון של נבלה נכשרת בערוי מים רותחין, דכלי ראשון. ויש לו קצת ראיה מן הירושלמי בשבת פרק כירה (ה"ה), אבל ודאי קשה עליו מיורה דמר עוקבא דעביד לה גדנפא, ואמר רבא (ע"ו, ב') מאן חכים למעבד כי הא אלא מר עוקבא דגברא רבה הוא, ולמה הצריכוה כולי האי לישדו עלה מים רותחין מכלי ראשון, וכבר הארכתי בזה בבית האוכלין בענין מליגת גדיים וטלאים. ומכל מקום בכלי היין איפשר כדבריו לפי שבליעת היין בצונן, ודבר מועט הוא, ולא גרע ערוי דכלי ראשון מנגוב, או מחליטת מי זתים, ואפילו כלי שמכניסו לקיום, דלא גרעי ממלוי וערוי דמים צוננין. גם מה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא מצאנו הגעלה לכלי חרס, אינו נראה, דגרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס (פי"א, ה"ד) תני ר' חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. אמר ר' בא ואין למדין ממנה לענין נבלה, אמר ר' יוסי קשיתא קומי ר' בא, תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה, ואת מר הכין, אמר ר', כמאן דאמר מאיליהן קבלו [את] המעשרות. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מונא, תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואת מר הכין, אמר ליה כאן על ידי האור הוא נגעל. פירוש אע"פ שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, בתרומה הקלו שאינה בזמן הזה דאורייתא, וכמאן דאמר מאיליהן קבלו את המעשרות כשעלו מבבל, ועל ידי האור הוא נגעל. ומכאן לכל איסורין של דבריהם כן. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן, כי אמר ר' בא אין למדין ממנה לענין נבלה, לישמועינן שאר איסורין של דבריהם, וכל שכן נבלה, אלא ודאי משמע דהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם, וכן מצאתי לרב ר' שמריה הצרפתי תלמידו של רש"י ז"ל, והביא ראיה מדרבא דאמר (ע"ד, ב') נעוה ארתחו, ואע"פ שאין ראייתו מחוורת לשאר איסורין הנבלעין על ידי האור, מכל מקום לענין יין נסך הנבלע בצונן, שומעין לו, ועוד דלא גרע ממלוי וערוי וכמו שכתבתי. וכל שכן שאף לשאר האיסורין של דבריהם הנבלעים על ידי האור, נראה מההיא דר' בא דירושלמי, שההגעלה מועלת, וכל שכן ליין נסך של דבריהם, והנבלע בצונן, שתועיל אפילו בפעם אחת. וכבר כתבתי יתר מזה ומה שיש לי לדקדק עליה בשער הכלים שבבית התערובות. וכתב [הרב] בעל התרומה ז"ל, דכלי עץ אם קלף אותו בקרדום מותר, דערוי לא מפליט יותר מכדי קליפה. וכן אמר לי מורי הרב ר' יונה זצ"ל, לפי שהיין נבלע בצונן ודבר מועט הוא, וזהו ששנינו (ל"ג, א') גוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן מים, ואינו חושש. כלומר משתמש בהן על ידי מים ואינו חושש. ואע"פ שהיין הנבלע נפלט על ידי אותן מים, וקיימא לן שאין מבטלין איסור לכתחלה, הכא שרי לפי שהיין הנבלע מועט, והקנקן כלי שאין דרכן להשתמש בו בדבר מועט, אלא בדבר מרובה, ולפיכך כיון שאי איפשר לבא לידי נתינת טעם, מותר לבטלו לכתחלה. והרמב"ן ז"ל חלוק בדבר זה, שאין קליפה מתרת, ובשל דבריהם להן שומעין שאמרו להקל, ועוד דמסתבר טעמייהו.
ויש כלים שאע"פ שאין מכניסן לקיום, ואע"פ שלא שהה בו יין אלא זמן מועט, ואפילו הכי נאסר עולמית. דגרסינן התם אמר ר' יוסנא אמר ר' אמי, כלי נתר אין להן טהרה עולמית. מאי כלי נתר, כלי מחפורת של צריף. וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית אלא שאין להם שום הכשר מיד, ואפילו במלוי וערוי אבל בישון שנים עשר חדש ודאי ניתרין, דלא גרעי מחרצנים וזגין ודורדיא דארמאי, דכולהו לאחר שנים עשר חדש מותרין. ואינו מחוור בעיני, שאין זה [לשון] עולמית, דאדרבה טהרה עולמית יש להן אלא שאין להן טהרה יומית, לא ביום אחד על ידי ציר ומורייס, ולא בשלשה ימים על ידי מלוי וערוי, ועוד מסתברא שאילו היה להן טהרה בישון אף בהגעלה או בחזרתן לכבשן האש נכשרין מיד, ואם כן היאך פסיק ואמר שאין להן טהרה עולמית, ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דהוה להו כחרס הדרייני, ואפי' לאחר שנים עשר חדש אסורין ואסורין בהנאה, ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגים אינה, דקים להו לרבנן דאין לחות היין שבחרצנים ושבזגין מתקיים אלא עד שנים עשר חדש, אבל לאחר מיכן, עץ בעלמא הן [וכן הדין] וכן הטעם בדורדיא, דלאחר שנים עשר חדש לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא.
ודין זה של כלי חרס שאמרו בשתחלת תשמישו על ידי גוי, דאפילו כלי שאין מכניסו לקיום צריך הכשר גדול, הני מילי בכלים של חרס שאינן שועין באבר, אבל שועין באבר אינן בולעין יתר משאר כלים, אלא אדרבה ככלי מתכות הן, שהאבר מין מתכת הוא ומציל, ואינן בולעין אלא מעט. והני מילי כלים שחורים או לבנים שהאבר מציל, ובהדחה בעלמא סגי להו, דגרסינן התם אמר רב זביד האי קוניא אוכמא וחיורא שרי, ירוקא אסור. ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי, כלומר אפילו חיוראי ואוכמי, אם יש בהן בקעים הרי הן כשאר כלי חרס, שאינן שועין, ודינן במלוי וערוי בשתחלת תשמישן ביד גוי, כמו שאמרנו. ואם ירוקין, אם היה תחלת תשמישן בגוי, אסורין, וכדאמר רב זביד ירוקא אסיר, מאי טעמא משום דמצריף, וכתב הרמב"ן ז"ל מסתברא דירוקי דאסירי, הרי הן ככלי מחפורת של צריף ואין להן טהרה עולמית, ונראין דבריו דירוקי נמי מההוא טעמא הוא דאסירי, משום דמצריף. וכתב הר"ם במז"ל אם היו ירוקין אסורין מפני שהן בולעין, ויראה לי שאין זה אלא בשכנסו לקיום, אבל אם לא כנסו לקיום מדיחן ומותרין, ואפילו הן של חרס ע"כ. ואם כדבריו, אוכמי וחיוראי אפילו בשמכניסו לקיום מותרין בשכשוך בעלמא, דככלי מתכות הן, ומכלל דבריו, דכלי מתכות אפילו במכניסו לקיום, אינו צריך מלוי וערוי אלא בהדחה בעלמא סגי. וכן דעת הראב"ד ז"ל דכלי קוניא אוכמי וחיוראי דלית בהו קרטופני, וכלי מתכות אפילו הכניסן לקיום, אין צריכין מלוי וערוי, והביא ראיה מדלא מפלגינן במאני דקוניא, בין מכניסו [לקיום] ובין אין מכניסו לקיום, אלא סתמא אמר רב זביד, מאני דקוניא חיוראי ואוכמי שרי. ועור הביא ראיה מדתניא בשילהי פרק השוכר (ע"ה, ב') הלוקח כלי תשמיש מן הגוי ישנים, דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון הכוסות והצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין, וכלי מתכות אמורין בפרשה כדאיתא התם (ע"ה, ב') אלמא כלי מתכות בדבר שאין מכניסו לקיום, אקילו ביה רבנן שלא להצריכן אלא הדחה, אע"ג דגבי משפך של עץ אחמירו להצריכו נגוב, הילכך לגבי מכניסו לקיום נמי, סגי להו בנגוב דלא בלע מידי בצונן, ע"כ דברי הרב ז"ל, וממנו למדנו דבר זה, ואע"פ שאין ראייתו מן הברייתא ראיה, דכלי עץ אע"פ שיש לו בית קבול אם אינו מכניסו לקיום בהדחה נמי סגי ליה, ומשפך שאני, דכלי הגת מדה אחרת יש להן, כמו שנכתוב לפנינו בעזר העוזר. ומכל מקום מה שכתב הר"ם במז"ל דירוקא אם אינו מכניסו לקיום דבהדחה סגי, נראה שהלך בה לשיטתו שהוא ז"ל סבור בכל כלי חרס שאם אינו מכניסו לקיום, אינו צריך אלא הדחה בעלמא, וכמו שכתבנו למעלה וזה שלא כשיטת הגאונים ז"ל, אבל לדעת הגאונים ז"ל שהחמירו בכלי חרס בשתחלת תשמישן על ידי גוי, וכמו שכתבנו, מסתברא דירוקא בשאינו מכניסו לקיום, לא גרע מכלי חרס דעלמא, שאינו שוע ואם תחלת תשמישו ביד גוי, אף הוא צריך מלוי וערוי.
<h2>דף לד.</h2>
יש כלים שאין מכניסין אותן לקיום, אבל משתמשין בהן תדיר ביין, וכשמריקין ממנו יין זה, חוזרין וממלאין אותן יין, ככלים שמוליכין בהן יין הולכי דרכים, וכן אותן של שפוכאי, הרי אלו ככלים המכניסין לקיום, וצריכין מלוי וערוי. דגרסינן התם אמר רב אדא בריה דרב איקא, הני קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חדש מותרין, אמר רב חביבא האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרו, והם הנודות והכלים הקטנים שהסוחרים מוליכין בהן יין תדיר בדרכים, וכששותין זה נותנין בו אחר, למחרתם, וכן עושין תדיר ומתוך כך בולע [הוא] הרבה, כאילו הכניסוהו לקיום ולפיכך אותן בראלש שמוליכין בידם עוברי דרכים, הכשר גדול הן צריכין.
<h2>דף סו.</h2>
ואם נדרכו ענבים בגת עד שלא הוכשר, הכל מותר, דהא קיימא לן כרבא [דאמר] חמרא חדתא בענבי בנותן טעם, האי חמרא מיקרי והאי ענבי מיקרי, הילכך החרצנים והזגים אינן מינו ומבטלים אותו. וכן התיר רת"ם ז"ל, אלא שאני חושש אם הוציאוהו דרך נקב הברזא, שאף הנקב נאסר ואין יוצא משם מעורב בענביו, וחזר ונאסר בתוך הנקב. ולפיכך צריך ליזהר שלא יוציאנו דרך הנקב הישן, אלא עושה לו נקב חדש או מוציאו דרך פתחו של גגית. ירושלמי (פ"ב, ה"ד) ר' יעקב בר אחא בשם רבנין יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנאה וכנסו לתוך הקנקנים, נעשו הקנקנים כיין, פנהו וכנס לתוכו יין אחר, נעשה יין כקנקנים.
<h2>דף עד:</h2>
ולענין כלי הגת, שנינו בפרק השוכר גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, ושל עץ ר' אומר ינגב וחכמים אומרים יקלף את הזפת. ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. הגת אינו מכניסו לקיום וכדאמרינן בגמרא (שם) ומודה ר' בקנקנים של חרס שהן אסורין. ואמרינן ומה הפרש בין זה לזה, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. אלמא גת לא מקרי מכניסו לקיום, ואפילו הכי הוא וכליו כגון המחץ והמשפך, צריכין נגוב אע"פ ששאר כלים שאין מכניסין לקיום סגי להו בהדחה, וכמו שכתבנו למעלה. והטעם לאלו מפני שמשהין אותן ביין כל ימות הגתות, ולפיכך אמרו הגת של אבן שזפתה גוי צריך לנגבה במים ואפר כדי להעביר היין ששם בה בשעת זפיתה. וכבר כתבנו למעלה שאין הזפת מבליעו יותר ממה שהיה בולע בלא זפיתה, אלא שהגת אפילו לפי שעה הצריכוה נגוב. והא דקתני שזפתה גוי, הוא הדין אם זפתה ישראל ונגע בה גוי, בשיש בה יין כדי להטפיח, וכדאמרינן בשלהי פרק ר' ישמעאל (נ"ח, ב') ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא נגוב, ואע"פ שהיה הגת ההוא תחלת תשמישו ביד ישראל. והטעם לזה כמו שאמרנו, דגת כיון שאם היה תחלת תשמישו ביד גוי, היה צריך נגוב, אף הוא גזרו עליו אפילו לפי שעה, וכמו שאמרו (ע"ד, ב') נמי במכניסו לקיום, שאפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן ואע"פ שאין נראה כן דעת רש"י ז"ל. הא דאמרינן בשל אבן שאפילו זפתה גוי, אינו צריך לקלף, היינו טעמא משום דהאבן שיעה הרבה, ואין הזפת מתבקע ליכנס היין בין הזפת והגת ליבלע בו ומיהו אוקימנא בגמרא דוקא בשלא דרך בה הגוי, הא זפותה ודרך בה הגוי אסורה עד שיקלף וינגב, או שימלא ויערה שלשה פעמים ואינו צריך לקלף. ואם ישנה שנים עשר חדש, אינו צריך לא לקלף ולא למלאות ולערות. דגרסינן התם בגמרא (ע"ד, ב') על הא מתני' הגת של אבן שזפתה גוי, מנגבה והיא טהורה. אמר רבא לא שנו אלא שזפתה, אבל דרך בה לא סגי לה בנגוב, זו היא גירסא הנכונה ולא גרסינן לא בעיא נגוב. והכי פירושא לא שאנו דסגי לה בנגוב ואינו צריך לקלף, אלא שזפתה ולא דרך בה לפי שאין הזפת מתבקע ואין היין נכנס לפנים מן הזפת, ובנגוב שעל הזפת סגי, אבל זפתה ודרך בה, הזפת מתבקע והיין נבלע שם, והגת בולע ולפיכך לא סגי לה בנגוב שעל הזפת, אלא מקלף ומנגב. ויש ספרים דגרסי איכא דאמרי אמר רבא דוקא זפתה, אבל דרך בה לא סגי בנגוב, ואין גירסא זו נכונה, דהיינו נמי לישנא קמא, אלא לא גרסינן להאי איכא דאמרי כלל, ואי גרסינן ליה לא גרסינן ביה רבא אלא רבה, ולומר דאיכא דאמרי דלא רבא אמרה אלא רבה, וליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דלישנא קמא בשם רבא, [ולישנא] בתרא בשם רבה. ואמרינן לסיועי להא דאמר רבא, דההוא דאתא לקמיה דר' חייא אמר ליה הב לי גברא דמדכי לי מעצרתא, כלומר שקנה אותו חדש מן הגוי ומזופת היה. אמר ליה לרב זיל בהדיה, וחזי דלא מצווחת עלי בי מדרשא, אזל חזייה למעצרתא דהות שיעא טובא, אמר הא ודאי בנגוב בעלמא סגי, כלומר דמתוך שראה אותו חלק כל כך, חשב שלא דרך בה הגוי כלל. בהדי דקא אזיל ואתי, אפילו פילא מתותיה, אשכחיה דמלי חמרא, אמר הא ודאי לא סגי [ליה] בנגוב. כלומר [בודאי] דרך בה ונכנס היין בין בקעי הזפת [לגת], ובלע הגת, ולפיכך קלוף בעיא, ומנגבה אחר כך. ואי איפשר לפרש לא סגי ליה בנגוב, ומלוי וערוי בעיא כמכניסו לקיום, דאם כן לא הוה ליה למימר לא סגי לה בנגוב ולישתוק, אלא הכין הוה ליה למימר בהדיא, לא סגי לה בנגוב אלא צריכה מלוי וערוי, אלא ודאי הכי קאמר, לא סגי ליה בנגוב אלא מקלף ומנגב. וכן פרש"י ז"ל, ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא, לא סגי בנגוב אלא קלוף בעיא. ותניא בתוספתא (פ"ט, ה"א) של עץ ושל אבן, צריך לנגב. ואם היו זפותין צריך לקלוף. ובשדרך בה קאמר, דאי בשלא דרך הא תנינן במתניתין, של אבן זפתה גוי ינגב ואין צריך לקלף, והוא הדין בשדרך בה בשאינה זפותה. ואין הפרש בדבר זה בין של אבן בין של עץ, דתניא בברייתא (שם) של עץ ושל אבן ינגב ואם היו זפותין אסורין, כלומר עד שיקלף וינגב, ואקשינן והא תנן ושל אבן ינגב, כלומר בשזפתה גוי, ופרקינן מתני' דלא דרך בה, ברייתא בשדרך בה.
ושל עץ ר' אומר ינגב כלומר ואין צריך לקלף, וחכמים אומרים יקלף את הזפת, כלומר ואחר כך ינגב. ולא סגי ליה בנגוב בלי שיקלף לפי שהעץ אינו חלק כל כך, והזפת רפוי ונכנס בו היין, הילכך מקלף ומנגב כאילו נשתמש בה גוי בלא זפיתה. ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת, אסורה, שהיין גם כן נבלע בינה ובין הזפת, והחרס בולע, ולפיכך לא סגי ליה בנגוב ואפילו אם נגבה לאחר שקלפה אלא מלוי וערוי בעיא, ולפיכך אין צריך לקלף אלא ממלא ומערה, שאין אחר מלוי וערוי או אחר יישון כלום, וכמו שכתבתי למעלה. וכן כתב הר"ם במז"ל, וכן הדין בשאינה זפותה, שהחרס בולע הרבה. וכבר כתבתי למעלה שאין הכלים המזופתין בולעין יותר מחמת זפתן, ממה שהיו בולעין מעצמן בלא זפת. ור' מתיר אפילו של חרס בנגוב לפי שהוא סבור דכל שאינו מכניסו לקיום, אינו בולע הרבה, ובנגוב בעלמא סגי ליה, וכדאמרינן בגמרא (שם) ומודה ר' בקנקנים של גוים שהן אסורין כלומר בלא מלוי וערוי ומה הפרש בין זה לזה, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ומיהו אף חכמים לא הצריכו בשל חרס מלוי וערוי, אלא בשהיה תחלת תשמישה ביד גוי, שהחרס בולע הרבה בתחלת תשמישו וכמו שכתבתי למעלה גבי כסי, אבל כשהיה תחלת תשמישה ביד ישראל, אף של חרס בנגוב בעלמא סגי ליה, והיינו דקתני [בברייתא] הגת והמחץ והמשפך [של גוים] ר' מתיר בנגוב וחכמים אוסרין. ואם איתא שאפילו היה תחלת תשמישן ביד ישראל כן, למה לי דקתני של גוים אפילו של ישראל נמי, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ובדין היה שיהיו כלי הגת של חרס נכשרין בהדחה בעלמא, אם היה תחלת תשמישן ביד ישראל, כדרך שאמרו (ל"ג, ב') בכסי דפחרא, דמפעם שניה ואילך בשכשוך בעלמא סגי ליה, אלא שהחמירו בכלי הגת מפני שתשמישן ביין מרובה, ושמושן תמיד ולפיכך צריכין נגוב לעולם. ומכל מקום אם של עץ היא, כל שצריך נגוב צריך להתיר הקשרים, לפי שאין המים והאפר יכולין ליכנס בין הקשרים והדפים אלא אם כן מתיר הקשרים ומרפה אותן, אבל בהכשר מלוי וערוי אין צריך להתיר הקשרים, מפני שהמים נכנסין בכל מקום שנכנס היין, ומפליטין אותו. ובהכשר יישון אין צריך לומר שאינו צריך להתיר הקשרים, שהלחלוחית שבין דף לדף מתייבש לגמרי, ויש מי שהצריך היתר קשרים ליישון, והראשון נראה לי עיקר. ואינו דומה למה שאמרו ברווקי דארמאי שאמרו בשילהי השוכר (ע"ה, א') דאי אית בהו קטרי, שארי להו, ולא סגי ביישון, דהתם הוא דקאי חמרא כנוס בין הקשרים, אבל כלי הקשור מבחוץ בחריות, אין היין נכנס בהן, ובין דף לדף אין היין נכנס בהן כל כך. וכלים שאין צריכין נגוב אלא הדחה, לכולי עלמא אינן צריכין התרת קשרים כלל. נגוב זה שאמרו כיצד, גרסינן בפרק השוכר (ע"ד, ב') במה מנגבו רב אמר במים רבה בר בר חנה אמר באפר, ופרישו בגמרא (ע"ה, א') דרב דאמר במים הוא הדין שצריך אפר, ורבה בר בר חנה דאמר באפר הוא הדין שצריך מים, ולא נחלקו כלל אלא שזה הזכיר תחלה הנגוב, ואמר שצריך לרטבו במים קודם שיתן שם אפר, ומר אמר נותן אפר תחלה, וגם בזה לא נחלקו, דלכולי עלמא מים צריך תחלה [וכדאמרינן] ולא פליגי כאן ברטיבא כאן ביבישא. איתמר (שם) בי רב משמיה דרב אמרי תרי, תלת. ושמואל אמר תלת, ארבע. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו בי רב משמיה דרב אמרי, תלת ארבע, ושמואל אמר ארבע וחמש, ולא פליגי, מר חשיב מיא בתראי ומר לא חשיב מיא בתראי. והילכך ביבשתא נותן מים ואפר ומים ואפר ומים, והכי כאן חמש עם המים האחרונים ועם המים הראשונים.
כלים המכניסין לקיום אם נתן בהם גוי יין אפילו לפי שעה, צריכין הכשר גדול כאילו נתישנו בידו, ולפיכך אפילו הפקידו ביד גוי בלא חותם, חוששין שמא נתן בתוכו יין וצריך הכשר [גדול], והילכך אין מפקידין אותו בידו בלא חותם אחד. דגרסינן בשילהי פרק השוכר רבא כי משדר גולפני להרפניא, סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו, קסבר כל דבר שמכניסו לקיום, אפילו לפי שעה גזרו בו רבנן, פירוש סחיף להו אפומייהו [שמהדק דיקולא אפומייהו] וחתים והיינו חותם אחד, וכן עביד אברצייהו דהיינו נקב קטן שבשוליהן, ואי איפשר לפרש דמשום חותם בתוך חותם קא עביד, דהא כל היכא דליכא למיחש לנסוך, כולי עלמא לא חיישי לזיופא, ובחותם אחד סגי, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') גבי חומץ שלנו ביד גוים. וכלי הגת נמי דבעו נגוב, כמו שנכתוב, אפילו לפי שעה נמי גזרו בהו, כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (ס', ב') ההוא גוי דאשתכח במעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא נגוב, ואי לא בהדחה בעלמא סגי לה.
<h2>דף עה.</h2>
גרסינן בפרק השוכר בעו מיניה מר' אבהו הני גורגי דארמאי מהו, אמר להו תניתוה הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין, ובקש לעשותן בטהרה, הדפין והלולבין והעדשים, של נסרים מדיחן, והעקלין של נסרים ושל בצבוץ, מנגבן, ושל שיפה ושל גמי, מיישנן עד שנים עשר חדש. רשב"ג אומר מדיחן מגת לגת ומבד לבד, ואקשינן רשב"ג היינו תנא קמא, איכא בינייהו חרפי ואפלי, דלרשב"ג צריך ליישנן מגת לגת ומבד לבד, בין שיקדום הגת שנים עשר חדש בין שיאחר, ותנא קמא סבר, לעולם אין הולכין אלא אחר שנים עשר חדש. וקיימא לן כתנא קמא דלא אמרו (כתובות ע"ז, א') כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו אלא במשנתנו, אבל לא בברייתא וזו ברייתא היא, הילכך אין יישון פחות משנים עשר חדש ולא יתר על שנים עשר חדש. ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד, מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים, רשב"ג אומר משום ר' יוסי, מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין, וכמה, עונה. כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. וכמה עונה, אמר ר' חייא בר אבא [אמר ר' יוחנן] או יום או לילה ר' חנא שאונה ואמרי לה [ר'] חנא בר שאונה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, חצי יום וחצי לילה, אמר [רב] שמואל בר רב יצחק ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי הא בתקופת תמוז וטבת. העדשים פרש"י ז"ל היינו גיגית עצמה, ופליגא אמתני' דקתני הגת ינגב. וקיימא לן כי הא, מדמייתי מינה ר' אבהו ראיה, ואי לא קמו להו רבנן בתראי דהכין הלכתא, לא מייתו מינה ראיה. ויש מקשים אם כן היכי שתיק גמרא ולא אקשינהו אהדדי, ולדידי קשיא לי דהא רב אשי דהוא בתרא אצרכה נגוב, וכדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (ס', ב') ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא נגוב, ועוד הקשו עליו בתוספות דאף לכשתמצא לומר דעדשים היינו גת, וההוא תנא פליג אמתני', אמאי דחינן מתני' מקמי הא, דאטו משום דהלכה כהדא ברייתא בחדא מילתא דמייתי מינה ר' אבהו ראיה, יהא הלכה בשאר דברים שבה, דמתניתין וברייתא פליגאן עלה, ורבינו שמואל גריס העדשים מנגבן, ואומר שכך מצא בתוספתא טהרות (פי"א, ה"י) ורת"ם ז"ל פירש דעדשים אינו גת אלא כלי שנותנין על גבי התפוח של ענבים במקום קורה, כדי לעצור הענבים, והראיה מדאמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב ס"ז, ב') המוכר את הבד מכר את הים, ומפרש בגמרא (שם) מאי ים, טלופחא. וטלופחא היינו עדשים, כדמתרגמינן עדשים טלופחין. ואי עדשים היינו גת עצמו, פשיטא שהיא מכורה דהא היא עיקר הבד, ועוד דאי עדשים גת עצמה הוה ליה למיתני עדשים ברישא, והדר הדפין והלולבין, וכן פירש ר"ח ז"ל עדשים, הים של בית הבד. ויש מפרשים שהוא הרחים של בית הבד ויש לה בית קבול, ולפיכך קורא אותו ים ואינה גת עצמה ולא בד עצמה, ומיהו בית קבול יש לה ואעפ"כ אינה צריכה רק הדחה, לפי שאין היין משתהא שם כל כך, כמו בגת עצמה ומשום הכי הקלו בהכשרה. העקלים של נסרים, פירוש חריות של דקל בולעות טפי ולפיכך צריך לנגבן, ושל שיפה ושל גמי בולעות ביותר, ולפיכך צריך ליישנן שנים עשר חדש. הא דקתני הרוצה לטהרן מיד מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין, כתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן אבל נודות וקנקנים וכל כלים האסורין, לא סגי להו בהכי, כי קילוחן ורדיפתן מאי מהני, הלא כשהן בתוך הכלים אינן מקלחין ולא רודפין, הילכך בעו שלשה ימים. אלו דברי הרב ז"ל. ואם סלק השולים כדי שיעברו המים מעבר אל עבר דרך רדיפתן, הרי אלו מותרין.
כל מקום שאמרו שהמלוי והערוי מועיל, הוא הדין להגעלה, וכדאמרינן בפרק השוכר אמר רבא נעוה ארתחו. הגעלה זו תתבאר לפנינו אם בכלי ראשון או בכלי שני. ואם מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין, ועמדו שם שתים עשרה שעות מותר, דתניא בפרק השוכר (ע"ה, א') ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין, או חולטן במי זיתים, רשב"ג אומר משום ר' יוסי, מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין, וכמה, עונה. וכמה עונה, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן או יום או לילה. ר' חנא [שאונה, ואמרי לה ר' חנא] בר שאונה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, חצי יום וחצי לילה, אמר רב שמואל בר רב יצחק ולא פליגי, הא בתקופת ניסן ותשרי, הא בתקופת תמוז וטבת. וכן אם נתן בהן ציר או מורייס ועמדו בהן קצת, מותרין, ולא נתפרש זמן עמידתן, ואיפשר כשיעור שיחמו באש ותשיר זפתן לפי שהן מדמין אותו לו. וכל שכן אם החזירן לכבשן האש מותרין, דגרסינן בפרק אין מעמידין (ל"ג, ב') בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי, קנקנים שהחזירן לכבשן האש והתלבנו מהו, אמר ליה ציר או מורייס שורף, אור לא כל שכן. איתמר נמי אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן האש, כיון שנשרה זיפתן מהן מותרין, אמר רב לא תימא עד דנתרא אלא כיון דרפאי אע"ג דלא נתר. וטעמא דמילתא דכיון דהסיקן מבחוץ כל ששלט האור בפניו כל כך עד שרפתה הזפת, הדבר ידוע שכבר כלה לחלוחית היין לגמרי. דבר זה שאמרו שהציר והמורייס מכשיר את הכלים, מפני שהמלח שבהן שורף, נראה לי דדוקא ציר או מורייס, ואין דנין מהן למים ומלח שאין אומרין בטבעים זה דומה לזה, שמא המלח בתערובת ציר ומורייס פועל כן אבל לא בהתערב בתוך המים.
גרסינן בפרק השוכר אמר רב יהודה [הני] רווקי דארמאי דמזיא מדיחן כלומר משמרת של גוים של שער, מדיחן, לפי שהשער אינו בולע כלל. דעמרא, מנגבן. דכיתנא, מיישנן, לפי שהן בולעין הרבה, ואי אית בהו קטרי שרי להו, לפי שהיין עומד כנוס בין הקשרים, וגרסינן נמי התם (שם) הני דיקולי וחלתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי, מדיחן. ודצבתא, מנגבן. דכיתנא, מיישנן. ואי אית בהו קטרי שרי להו. פי' חלתא כוורת שמסננין בה יין בזמן שקשורה בחבלים של צורי. דקל מדיחן שאינן בולעין כל כך, דצבתא מין גמי אם קשורה בחבלים של אותו מין גמי, מנגבן לפי שהוא בולע יותר, ואי אית בהו קטרי שרי להו לפי שהיין עומד כנוס בתוך הקשרים, ולפיכך מתיר [הקשרים] ומוציא היין שביניהן, ומנגבן, והרי הן טהורין. ויצאו דברינו בטהרה.
